אור שומעים בזיגזג

ראג'וי מהטה ממומבי שבהודו, תלמידה של ב.ק.ס איינגאר והעורכת של הרבעון "יוגה רהסיה", ביקרה מספר פעמים בארץ על מנת להעביר סדנאות יוגה. באחד מביקוריה ב- 2005, פגשה את קבוצת החרשים עיוורים מ"נא לגעת" שעושים יוגה בהדרכתי. את רשמיה מהמפגש פרסמה בכתבה באחת מחוברות ה"יוגה רהסיה".
להלן תירגום שלי לכתבה.
שרה טל

אור שומעים בזיגזג
נראה שהיוגה הולכת ונהיית יותר פופולרית כיום. אנחנו שומעים דיווחים בתקשורת על כך שהיוגה הופכת לתעשיית המיליונים. סיפורים נכתבים על עשירים ומפורסמים שמצטרפים ליוגה. ה "יוגה רהסיה" מעונין לשתף בסיפורים ששינו חיים, נתנו חיים לחיים שבאופן אחר היו בלתי נסבלים והיו מהווים מעמסה ליחיד ולחברה. עם כל הצניעות, אפשר לומר שהעומק שאליו חודרת הוראתו של גורוג'י היא מעבר למה שאפשר לדמיין. סיפור אחד כזה הוא הוראת איינגאר יוגה לאנשים חסרי חוש ראיה, שמיעה ודיבור. שרה טל מלמדת יוגה אנשים שהם עיוורים  וחרשים כתוצאה ממחלה נדירה שבה נולדים חרשים ומגיל ההתבגרות מתחילים בהדרגה לאבד את הראיה. ראג'וי מהטה  מדווחת על רשמיה מאחד השיעורים שלהם.

באפריל האחרון הייתי בנסיעה בנופי ישראל. היופי של הטבע, בין הירוק של מדרונות ההרים  לבין הכחול של הים התיכון  היה מרענן. אבל בתוכי פנימה שרר דיכדוך כי הייתי בדרכי לפגישה עם קבוצת אנשים שכל אחד מהם הוא חרש , אילם ועיוור. לברי המזל שביניהם יש שריד מאחד מהחושים הללו. כמה נורא זה צריך להיות כשכל החושים החשבים נלקחו ממך. כמה מדכא זה צריך להיות ללא יכולת לתקשר עם איש. כמה מסכנים אמורים להיות אנשים כאלה. שאלות כאלה עברו במוחי. שאלתי את המארחות שלי והן ביקשו ממני להיות סבלנית כי אני עומדת לפגוש את הקבוצה ואז אראה בעצמי.
שרה טל וקוקה שבירו,מורות לאיינגאר יוגה בתל-אביב העבירו שיעורי יוגה לקבוצה זו.כששמעתי על זה לראשונה משרה, הייתי מאוד סקרנית איך היא מלמדת אותם. בדרך כלל אנחנו מלמדים על-ידי מתן הוראות ברורות והדגמה, אבל אף לא אחת מדרכים אלה יכולה להתאפשר במקרה הזה. איך מישהו יכול ללמד ולהגיע לאנשים כאלה, שאלה זו ניקרה במוחי הסקרן והמחפש תשובה לכך. סקרנות זו הביאה אותי לגרום לשרה  לארגן לי ביקור באחד מהמפגשים של הקבוצה שבהם מתקיימים  שיעורי היוגה.
נכנסנו לאולם  שמאחורי בית קפה קטן שם היתה קבוצה קטנה של אנשים צעירים ומבוגרים יותר, גברים ונשים. הם נראו כקבוצה של אנשים שפוגשים חברים ותיקים שלא התראו שנים. חיוכים רחבים שממלאים את הפנים, חיבוקים, יד ביד. זו היתה אוירה של מסיבה. איפה הקבוצה שבאנו לפגוש? האם נקלענו למקום אחר לפני הפגישה המתוכננת? אלה המחשבות שעברו במוחי כששרה הציגה אותי בפני מנהל הקבוצה. אוי! אני במקום הנכון! אבל איפה האנשים האומללים שאינם יכולים לראות ,לשמוע או לדבר.בשקט התבוננתי בקבוצה של כ 20 אנשים  כולם לבושים חולצות שחורות שעליהן כתוב "אור שומעים בזיגזג". כולם לבושים  יפה באופן מיוחד.בינהם בלטה במיוחד אשה צעירה שנעלה נעלי עקב, איפור על פניה, וציפורניים מטופחות!! נאמר לי שלכל "תלמיד" יש מתורגמן  שמסביר לו את הנאמר בשפת הסימנים. המתורגמן "כותב" על גב כף היד של התלמיד, או שלוקח את כף היד של התלמיד ומאפשר לו להרגיש את הסימנים. הם עשו את זה כל כך מהר עד שזה נראה פשוט כמו חברים קרובים שמתקשרים  זה עם זה.למשך כמה דקות התקשתי להבחין מי המתורגמן ומי התלמיד. לא היה כל סימן של דיכדוך, עצב או תרעומת  על פניהם של הנוכחים.  כולם נראו שמחים ומחייכים.
הוצגתי בפני רבים מהם  והם כולם מאוד רצו לדעת מהיכן אני. בשפת הסימנים מסמנים את הודו על ידי נגיעה של האצבע המורה בין שתי הגבות. האשה המטופחת  מיד העירה לי דרך המתורגמנית שלה שאני רזה מידי. הייתי בהלם! שאלתי את שרה האם האשה הזו אכן עיוורת. האשה הזו התהלכה ברחבי החדר בביטחון, ועכשיו ההערה הזו! כן היא עיוורת!
הוצגתי בפני שאר האנשים ואחד מהם היה נלהב לשוחח איתי. הוא הוציא מתיקו דף עם אותיות ברייל ואנגלית , הוא אינו יכול לראות או לשמוע ואני שוחחתי איתו על ידי כך שהובלתי את האצבע שלו על פני האותיות שבדף. זה לא היה קל הקישור בין האותיות  אפילו במשפט פשוט יכול בקלות  להאבד. אני מעריצה את הסבלנות והמוטיבציה  של אלה שאין להם חוש ראיה, לקרוא ספרים שלמים באופן הזה. הבחור הצעיר הזה קרא הרבה על הודו. הוא לא היה מעולם בהודו אבל מאוד מעונין לבקר שם.
הפגישה מתחילה באופן רישמי וכל תלמיד מתארגן עם המתורגם או המתורגמנית שלו או שלה. כל אחד משתף בחוויות שלו מהנסיעה האחרונה של הקבוצה דרך המתורגמן שאומר את זה בקול בעברית, ושרה  תרגמה לי את הדברים לאנגלית. ואז הבחנתי ששפת סימנים גם היא לא אחידה ושיש בקבוצה אחדים שהם עולים מרוסיה ושפת הסימנים שלהם שונה.
ואז הגיע שיעור היוגה שלו חיכיתי כל כך כבר כמה ימים. מזרוני היוגה נפרשו. התלמידים עומדים בקצה המזרון והמתורגמנים מאחוריהם. שרה התחילה לתת את ההנחיות  והמתורגמנים העבירו אותן לתלמידים. הם עשו תנוחות רבות; טאדאסאנה, אורדווה הסטאסאנה, אוטיטה טריקונאסאנה, סופטה פדאנגושטאסאנה. והכל בקלות באופן יחסי. שרה מנחה בעברית והמתורגמנים מסדרים אותם בתנוחה. זה הזכיר לי את החוויה שלי בהוראת יוגה. אנחנו נותנים הוראות, אם הן לא מספיק ברורות, אנחנו קוראים לתלמידים ומדגימים להם. ואם העיניים ואוזניים לא עיכלו, אז אנחנו פשוט ניגשים ומתקנים באופן פיזי את התלמיד. כך בדיוק לימדו גם את התלמידים האלה. הם הלכו לחוטין דרך תחושה והרגשה. הם משתמשים בחוש המישוש באופן מקסימלי ובאמת יש להם רגישות גדולה יותר מאנשים "נורמלים". חוש האיזון והאליינמנט שלהם  הוא כל כך פנימי שזה משתקף באופן שבו הם מבצעים את התנוחות. כל החששות והמחשבות שהיו לי לפני תחילת השיעור פשוט התפוגגו. הרגשתי כל כך חלק מהשיעו וההוראה שכבר רציתי להדריך ולתקן. הם היו תלמידי יוגה רגילים! מפאת אילוצים של זמן השיעור הסתיים מוקדם יותר והמפגש מסתיים בצפייה בשיקופיות. אין סוף להפתעות! שיקופיות לחרשים עיוורים! והם היו כל כך נירגשים "לראות" ו"לשמוע" את ההקרנה. אלה היו תמונות של הטיול שהם עשו לאחרונה לשוייץ שם הופיעו בהצגה שלהם. שוב המתורגמנים דיווחו להם מי מופיע על המסך ומה הוא עושה, כמו למשל משתולל עם החברים, או מחליק על השלג וכדו'. הם היו כמו חבורה של ילדים שמחים, נירגשים, "יורדים" זה על זה, צוחקים ונהנים מעצמם. בשלב הזה שרה אומרת לי שאכן לא טעיתי כשדימיינתי לעצמי  את מצבם הריגשי והמנטלי. רק שנים ספורות קודם לכן הם היו אנשים מדוכאים, מסוגרים בבתיהם. יצאו לעיתים רחוקות מהבית והיו חסרי ביטחון עצמי לחלוטין. הם היו בודדים ומבודדים. ואז הם התוודעו לתיאטרון וליוגה. הבדידות הפכה לחברותיות והשתייכות לקבוצה. הדיכאון הפך לעליזות, פנים מדוכאות הפכו להיות שמחות. השינוי היה הדרגתי אך ניכר. עכשיו היה קשה להאמין ששנים  ספורות קודם לכן הם היו במצב כל כך שונה. הם עכשיו נראו מאושרים וכך גם חבריהם ומשפחותיהם. הם נראו מרוצים. הבחור שקורא הרבה אמר לי שהוא באמת מאושר מכך שאינו מופרע על ידי  קולות ומראות חיצוניים ויכול להנות מעולמו הפנימי.
בזמן שהמתורגמנים היו בשיחה ביניהם, אחת התלמידות נחה על ערמת כרים בהמתנה להסעה שלה הביתה.מידי פעם השמיעה קולות וחייכה.  זה נראה לי מוזר עד שהבחנתי שהיא מגיבה כך כל פעם שמישהו עובר מולה. לא היו ויברציות  או צלילים אבל היא עדיין יכלה להרגיש שמישהו הולך. אכן אור שומעם בזיגזג!!!